משולחנו של מנהל הקולנוע 🎬❤️📝

​התוודות: הכתיבה של המאמר הזה הייתה חוויה מיוחדת עבורי. נושא האבהות, על הפריבילגיות והקשיים שבו, מלווה אותי מרבית חיי. שני הסרטים – ״אומהה״ ו״כבשה בקופסה״ – פעלו עלי כמוזמנים לתת מבט רטרוספקטיבי לא רק על האבהות שעל המסך, אלא גם על זו שלי.

וזאת למרות השוני המוחלט ביניהם ובין החוויה הפרטית שלי: ״אומהה״ היא דרמה חברתית-ריאליסטית אמריקאית לא פשוטה, ואילו ״כבשה בקופסה״ היא דרמת מד״ב-אנושית יפנית עדינה ואינטימית...גם היא מעלה לא מעט התמודדויות. אף על פי כן, שני הסרטים מתכנסים אל אותה נקודת שבירה קורעת לב. למרות שאישית לא חוויתי את השבר הזה, מצאתי את עצמי חש במלוא הכאב את המפגש הטראגי בין אב לאובדן ילדיו, ואת המאבק הנפשי הסבוך והכרוך בפרידה מהם.

״אומהה״, מציג אבהות הנמצאת בקצה גבול היכולת. אב שנקרע בין האינסטינקט הבסיסי להגן על ילדיו מפני מצוקה קשה לבין ההכרה הכאובה שאין ביכולתו להבטיח להם עתיד. המסע שהוא יוצא אליו יחד עימם הופך למבחן אכזרי של אחריות הורית, שבו מסירת הילדים למדינה מתפקד, באבסורד כואב, כניסיון ההצלה האחרון שנותר לו.

ב"כבשה בקופסה״, אנחנו לוקחים חלק בהתמודדות של ההורים אב עם השבר שנוצר כתוצאה  ממות בנם והניסיון למלא את החלל עם הומונאיד – רובוט-ילד שהוא קופי מדויק של הבן . האבהות כאן נבחנת דרך המאבק המייסר בין הפיתוי להיאחז באשליה ובתחליף הטכנולוגי לבין הצורך הנפשי להיפרד להתמודד עם הריק. הפרידה האמיתית מתרחשת רק כאשר ההורים מבינים שאת האבל אי אפשר לרמות, ושאין תחליף להכרה, הפנמה ושחרור של העובדה שהבן כבר איננו.

שני הסרטים מציגים את האבהות במצבי קיצון שבהם האינסטינקט הבסיסי ביותר של כל אב - להגן על ילדיו ולגדל אותם...על פי הציווי הגנטי, עומד במבחן המציאות.

הצפייה בשני הסרטים האלו מאפשרת לנו ללמוד על מבנה המשפחה והאופן שבו תרבויות שונות מעניקות למושג האבהות.

אם ננסה לדחוס את מושג האבהות הישראלית לפסקה הרי שהאבהות הישראלית משלבת בין אינסטינקט ה"לוחם והמפרנס" לבין ה"חרדה הקיומית" מה שיוצר תנועה מתמדת בין הרצון להיות אב רך, עוטף ומעורב לבין המציאות המקומית שדורשת ממנו תמיד להיות חומה בלתי חדירה. האב הישראלי חי על התפר שבין הרצון לעטוף את ילדיו בבועה מוגנת לבין הידיעה ששבריריות החיים נמצאת תמיד מעבר לפינה, מה שמוביל לא פעם לתחושת אשמה תמידית ולמאבק יומיומי לשמור על שפיות ואנושיות בתוך מציאות מטורפת.

בשונה, בתרבות האמריקאית, האב נתפס, כמי שאחריותו היא לספק קיום חומרי. כשהמערכת קורסת והוא נכשל, אבהותו מאבדת לגיטימציה והוא נותר לבדו מול החלטות קיצוניות ללא רשת ביטחון. לעומת זאת, בקולנוע של קורה-אדה, האב היפני פועל כחלק ממערכת עדינה של ציפיות חברתיות, הדחקת רגשות ושימור הרמוניה. הקונפליקט שלו מנוהל דרך שתיקה וקבלה כואבת של הסדר הקיים.

במרחב האינדיבידואליסטי-קפיטליסטי – אמריקאי, הילד מייצג את ההמשכיות האישית והגשמת החלום; אובדנו הוא כישלון מוחלט של המימוש העצמי. באנתרופולוגיה של המזרח הרחוק, הילד הוא חלק משושלת ארוכה המעניקה משמעות לקיום המשפחתי, ולכן הפנייה ניסיון מלאכותי להחזיר את הגלגל אחורה ולמלא את החלל שנפער.

אם נעשה זום אאוט מהמקרה המשפחתי למוסדות החברתיים נוכל לנסות ולהבין איך כל חברה מציעה לפרט לפתור את המשבר:

ביפן - המדינה מציעה "מוצר" שמדמה את מה שאבד, מתוך הנחה שהכאב ניתן לניהול באמצעות תחליף מדויק.

בארה"ב - בתרבות המבוססת על אינדיבידואליזם קשוח והיעדר רשת סוציאלית מתפקדת, חוק נברסקה מאפשר להורים נואשים למסור את ילדיהם למדינה.

השאלה היחידה שנותרה לי לא פתורה היא כיצד המוח האנושי מתמודד עם אובדן? אותו מוח שיודע להמציא מילים כמו "אובדן", אך בה בשעה נדרש להתמודד עם המשמעות ההרסנית של המונח הזה. הפסיכולוגיה מציעה תהליך ההתמודדות תלת-שלבי:

השלב הביולוגי-הישרדותי או קהות חושים לשם הגנה עצמית – כאשר המוח מקבל את הידיעה על אובדן , התגובה המיידית היא שהאמיגדלה וגזע המוח נכנסים להצפה. כדי למנוע התמוטטות פיזית, משתחררים הורמוני סטרס ומיוצר ניתוק. ההכחשה ברגעים אלו אינה סימן של חולשה, אלא תהליך שנועד לאפשר למערכת להתרגל לשינוי.

ואז מגיעים שלבי האבל - הפסיכולוגיה מראה שאז המוח נע בין כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה במטרה  לנסות ולפרק את האסון למנות קטנות, כאלו שהנפש מסוגלת לשאת.

ולבסוף מגיע שלב הארגון מחדש של הזיכרון  - באובדן, המוח ממשיך פיזית "לחפש" את מה שאבד, ובתוך כך נאלץ לעבור תהליך כואב של גזירת קשרים ישנים ובניית מפות חדשות.

בשורה התחתונה, המוח אינו לומד להתמודד עם אובדן דרך שכחה, אלא דרך היכולת להכיל. האדם שהלך ממשיך להתקיים כזיכרון וככאב, ולצידם המוח בונה מרחב חדש שמאפשר להמשיך לחיות.

אז מה אני, כאדם וכאב יכולתי להעשיר את עצמי מתוך הצפייה בשני הסרטים האלו :

• רגע האמת של אבהות לא מגיע כשהכל מושלם, אלא דווקא בנקודה שבה האב עומד חסר אונים לחלוטין ונאלץ לפעול מתוך שבר גמור.

• אהבה אבהית אמיתית מתגלה לפעמים ברגעים הכי אכזריים שבהם צריך... לדעת לוותר.

• האבהות דורשת את האומץ לעבור דרך האשמה, להפסיק לברוח, ולהסכים לשאת את הכאב פנים אל פנים.

 שני מסעות שאני מאוד שמח שעשיתי – אל תפספסו...