משולחנו של מנהל הקולנוע 🎬❤️📝

זוכרים מתי הרגשתם "נשנקים", מחפשים אוויר לנשימה – וכל זה למרות שעמדתם עם שתי רגליים על הקרקע תחת כיפת השמים?

אם נשחזר את אותם רגעים, סביר שנזכר כי אלו היו אותם רגעים בהם החיים דחקו אותנו אל הקיר, והתודעה שלנו חשה איום ממשי על הזהות, על הערך העצמי, או על עצם היכולת לשרוד את היום. הפסיכולוגיה מציעה לנו למצוא את הרגעים האלו באחד מארבעה צמתים:

• כשהאשמה מציפה אותנו כשאנחנו חשים אחראים למפולת, שאכזבנו או שנכשלנו בתפקיד שייעדנו לעצמנו.

• כשאנחנו חשים אובדן שליטה שאת מוחנו מעסיקה הידיעה שאיבדנו את יכולת ההשפעה.

• כשנטל "החיים" -  פרנסה, משפחה, אחריות טוטאלית - כבד מלהכיל.

• או כשמתקיים בנו קונפליקט הפנימי ונוצר דיסוננס קוגניטיבי שקורע את הנפש מבפנים.

במצבים האלה,  תחושת החנק היא בלתי נסבלת ודוחקת בנו למצוא מוצא – אם על ידי בריחה אל שקר מנחם, או המצאה של נרטיב אלטרנטיבי, או לחלופין - ללחוץ על הדוושה בכל הכוח ולנוע קדימה, לא מתוך שיקול דעת, אלא רק כדי להקל את המחנק.

הדינמיקה הזו הופכת מורכבת פי כמה כשבוחנים אותה דרך הפריזמה הגברית. העולם מודד גברים ביכולת שלהם לספק את הסחורה: להיות העוגן, המגן, זה שמחזיק את ההגה יציב גם כשהסערה מכה. אבל מה קורה כשגבר מוצא את עצמו באחד הצמתים האלו?

כאן מופעלת מה שנדמה כברירת המחדל של הדנ"א הגברי, שהיא : מול קריסה, לא עוצרים, ואסור להתפרק. המוח הגברי מתרגם את הפאניקה לדחף אקטיביסטי שמסתער קדימה, במטרה לייצר מציאות חדשה - ובלבד שלא להודות בחולשה. והמחיר? באותו רגע הוא פשוט לא קיים במודע. הילדים, הסביבה והאמת המוסרית הופכים לקולות ברקע, בעוד הם נאבקים בכל מחיר להשיג עוד נשימה אחת.

בדיוק אל תוך התהום הזו נקלעים שני הגברים בשני הסרטים"אומהה "ו"דיגר".

"אומהה" היא דרמה עוצמתית שמרכזה עומד אב אלמן, שאיבד את עולמו הכלכלי בעקבות משבר 2008. אין לו בית, אין לו אופק, והבושה של אב שאינו מסוגל להאכיל או להגן על ילדיו שורפת מבפנים. מוחו, שנחנק תחת משקל הכישלון, מוליד פעולה הישרדותית : באישון לילה הוא מעיר את ילדיו, מכניס אותם למכונית, ויוצא למה שהוא מציג בפניהם כטיול לאומהה, נברסקה. אלא שהאמת שונה: מוחו אינו מסוגל עוד לשאת את המציאות. וכך הוא מתעתד לנצל את "חוק המקלט הבטוח" שמשמעותו - מסירת ילדיו למדינה. האב טובע בשקר מדומיין של טיול, בכדי לא לטבוע באשמת הנטישה.

"מנגד, "דיגר" בכיכובו של טום קרוז, מציב מולנו את הקצה השני של המפה הכלכלית: טייקון אנרגיה ונפט עשיר ודורסני, הארכיטיפ המובהק של בעל כוח. כזה שפעולותיו הובילו למפולת הרסנית שמאיימת על עתיד כדור הארץ, וכעת האדמה רועדת תחת רגליו. דיגר חנוק תחת אובדן השליטה ואי-היכולת להכיל את האשמה, אך בניגוד לאב החסר כל ב"אומהה", כוחו עדיין בידו - והוא לא מהסס להשתמש בו בכדי לעוות את המציאות. הוא מסרב להודות שהוא ה"רע" בסיפור, ויוצא למסע דורסני של הצדקה עצמית.

בכדי להבין איך שני הגברים הללו שורדים את התודעה של עצמם, עלינו להפנות אותם לספת הפסיכולוגיה -

• אנה פרויד ומנגנוני ההגנה - פרויד לימדה אותנו שכאשר האגו מאוים עד כדי סכנת התפרקות, הנפש שולפת את נשק ההכחשה וההדחקה. האב ב"אומהה"  אינו משקר רק לילדיו; הוא משקר קודם כל לעצמו. הוא מפעיל פיצול אגו קיצוני: חלק אחד בתודעתו יודע שהוא צועד לקראת מעשה טראגי של נטישה, אבל החלק השולט בו כרגע הוא "הבמאי של ההרפתקה". למרות הדיכאון העמוק ממנו הוא סובל, הוא לובש את הכסות של האב המשקיע והמגניב כדי להימלט מהאשמה.

• לאון פסטינגר הראה שכאשר אדם פועל באופן הרסני אבל מחזיק בדימוי עצמי של "אדם חכם, צוק איתן ומוסרי", נוצר מתח נפשי קטלני המכונה דיסוננס קוגניטיבי. דיגר אינו יכול לחיות עם הידיעה שהוא הרס את הכל במו ידיו, ולכן מוחו מעוות את המציאות: הוא משכנע את עצמו שהפעולות הקשות היו "הכרחיות", שהקורבנות אשמים, או שהנסיבות כפו עליו את היד הקשה. הוא הופך את היוצרות - לא הוא הרודן שזרע חורבן, אלא "המושיע הקשוח" ששילם מחיר כבד. הנרטיב הזה בונה חומות שמגינות עליו מפני התמוטטות פנימית ואובדן כס השלטון.

החיבור בין שני המקרים, דרך הפריזמה של תחושת החנק והדחף הגברי לפעולה קיצונית, חושף את האמת המרה על הטבע האנושי תחת לחץ: המציאות היא חומר גלם גמיש באופן מפחיד, כל עוד הוא משרת את הצורך שלנו לשרוד את עצמנו.